<h1>ספר התרומות שער ד' חלק א'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
גרסינן בכתובות פרק הכותב א"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא וא"ל למלוה תא שקול ארעא וזיל את וטרח וזבון, אמרינן ליה ללוה זיל את ואייתי והב לי זוזי, א"ל לא, ההוא דשמיע לך תולה מעותיו בגוי הוה, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. מכאן למדנו שהמלוה את חבירו וטען הלוה שאין לו אלא קרקע, אם נודע לב"ד שיש לו מעות ותולה מעותיו ביד אחרים, כופין אותו למכור קרקעותיו ויביא המעות בעין לבעל חוב ונטיל עליו טורח המכירה. ואם לא נודע להם דבר זה והם מסתפקים אם יש לו מעות אם לאו, מחרימין תחלה סתם על מי שיש לו מטלטלין ונתבע בחוב לפניהם שיביאם לב"ד, ואחר כך מגבין לו מקרקעו של לוה, הכל על הדרך שכתבנו בשער שלישי שהקדמנו. וכתוב בספר המקח [שער ז' דין ט"ו] לוה שתלה מעותיו בגוי או שהדבר ידוע שיש לגוי ערער על נכסי לוה ומתירא המלוה ליטול את קרקעותיו מיראת הגוי שלא יבא היום או מחר ויתבענו, בכל זה דין הוא שיטרח עצמו הלוה וימכור לאחרים ומדמיו לפרוע את חובו, ע"כ. וזה שפסקנו שמי שיש לו מעות אין למלוה להפרע מקרקעותיו ולא ממטלטליו, הכי גרסינן לה נמי בבא בתרא פרק המוכר פירות [צ"ב ע"ב], דמקשינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי. והגרסא הכתובה בספרים, ואי דליתנהו לזוזי לישקול וכו', ועל זה כתב הרב אלפסי ז"ל דשמעינן מינה דהיכא דאית ליה ארעא ומטלטלין ומעות ואית ליה לאיניש זוזי עילויה וא"ל תא שקול מינאי מטלטלי דאית לי או מידי אחרינא בזוזך, אי איכא גביה זוזי לאו כל כמיניה דיהיב ליה מטלטלי בזוזי אלא יהיב ליה זוזי כדאית ליה גביה. ותו גרסינן בבא קמא פרק ראשון [ט' ע"א] רב הונה אומר הא דאמרת כל מילי מיטב הוא, לאו דוקא, אלא או כסף או מיטב, ואותיב עלה רב נחמן ואמר ישיב לרבות שוה כסף ככסף, וקשיא למ"ד דלא משלם אלא כסף ממש, ופרקינן עלה הכא במאי עסיקינן בדלית ליה, ואמר רב נחמן עלה פשיטא ממארי רשותך פארי אפרע, וא"ל רב [הונא] הא קמ"ל דמהו דתימא מצי א"ל זיל את טרח וזבין, קמ"ל דלא טרחינן. וכתב על זה ר"ח ז"ל מהכא שמעינן דלא מסלקינן לבעל חוב בארעא אלא היכא דקים לן דלית ליה זוזי למיפרע, אבל קים לן דאית ליה כסף מחייבינן ליה לפרוע לו כסף ממש או למטרח לזבוני ארעא ולאיתויי מעות, ע"כ. ובתשובה לקמאי היכא דלא ידעינן אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה זוזי והאיך אמר דלית ליה אלא ארעא, אי אמיד הוא לאו כל כמיניה, ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם מחרימין, דבתרי דינין לא דינינן ליה. וכתשובה זו פסק הרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"א ה"ז]. ועל זה שפסקנו שאין מגבין קרקע למלוה במקום שיש ללוה מעות, איכא דקשיא להו מההיא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. פירוש, לדמי המכר. ואתא בעל חוב דראובן וכו', ואמרינן עלה דאי פקח הוא שמעון מגבי להו ניהליהו. פירוש, ליתומים מגבי אותה בדמי ההוא חוב שהוא חייב לאביהם. והדר טריף לה מניהו וכדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. ואם כן דהיכא דאית ליה זוזי לא מצי לשלומי ארעא למלוה, מאי מהני ליה פקחותיה, דהא מצו יתמי למימר ליה לא שקלינן ארעא מינך היכא דאית לך זוזי, וכדאמרן לעיל מכל הני מילי דכתיבנא. והאי קושיא כבר תירצה הרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל בפירושיו דהכי קאמר אי פקח הוא שמעון ולית ליה זוזי לא להדר בתר יזפתה לאוזופי זוזי ולמפרעינהו, אלא להדר להו ארעיהו דכיון דלית ליה זוזי עליהו למשקליה והדר מפיק לה מניהו. ועל זה התירוץ יש להקשות מההיא דגרסינן בפרק שני דייני גזלות [ק"י ע"א] איתמר שנים שהוציאו שטר זה על זה, אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה, ואסיקנא דביתמי עסיקינן דיתמי מיגבא גבו אגבויי לא מגבו, ואקשינן והא זה גובה וזה גובה קתני, ומהדר זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו, ואמר רבא עלה שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני, ועוד ליגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבי מניהו, דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ועל כרחין מדנקט לישנא דליגבינהו ארעא ליתמי מכלל דדינא הוי דיכול לוה לפרוע קרקע אע"פ שיש לו מעות. אלא ודאי תירוצא דמילתא כמו שתירץ הרב ר' יצחק דנפרי ז"ל דכי אמרינן דהיכא דאית ליה זוזי לא פרע ליה קרקע הני מילי היכא דליכא פסידא ללוה באותו פרעון מצד אחר, אבל אי מטי ליה פסידא כי האי גונא דאי פרע ליתמי ארעא משכח ממאי דגבי מיניה ואי פרע להו זוזי מפסיד, [דמטלטלי] דיתמי לא משתעבדי, בכי הא ודאי כופין למלוה לקבל קרקע בפרעונו.
